יום שני, 25 בדצמבר 2017

No milk today. . .



איש רזה היה מחלק החלב. איש רזה ועצוב. בימי הקיץ של החופש הגדול היינו יוצאים עם שחר – יצחק מור-לוי, טוביה צאושו ואני, ודולקים אחר תלת האופן שעליו רכב. בזמן שהיה נכנס אל פתחי הבתים להחליף את בקבוקי החלב הריקים, שהניחו שם עקרות הבית, בבקבוקים מלאים, היינו חיש קל חומקים אל עגלתו, מרימים את בד הברזנט שכיסה את ארגזי החלב, ולוקחים פיסות משברי הקרח שהיו פזורים בין הבקבוקים. מעולם לא נזף בנו. מעולם לא כעס. רק הביט בנו במבטו העגמומי, והטה ראשו בצער.
אל הילדים האחרים הוא לא התייחס במיוחד, אבל אותי הוא אהב.
באחת הפעמים ביקשתי ממנו שייקח אותי על גבי תלת האופן לנסיעה. הוא הניף אותי בידיים חזקות, הושיב אותי על ארגזי החלב, ושעט בנסיעה במורד הרחוב. כאשר עצר בפתחי בתים, חלקנו בינינו את העבודה; אני הייתי הולך לאחת הכניסות, אוסף את הבקבוקים הריקים עם מטבעות הכסף שהיו בתוכם, ומביא אותם אליו. הוא היה נותן בידי את הבקבוקים המלאים, ואני, בזהירות רבה, הייתי נוטל את הבקבוקים, חוזר לכניסה ומניח אותם במקומם ליד דלת הבית.
"אתה תחיה הרבה שנים", היה נוהג לומר לי. "יהיו לך חיים ארוכים". לא כברכה אמר זאת, לא: "הלוואי ו . . ." , לא: "שתזכה ל . . ." , אלא כהכרזת נבואה שעתידה להתגשם. "איך אתה יודע?" שאלתי אותו. "רואים עליך", ענה. "אתה ילד טוב. אתה תחיה הרבה שנים". לא עושר ואושר, לא בריאות והצלחה . . . – רק חיים! נפשו העצובה שהכילה כל כך הרבה נשמות מתות, לא יכלה להסכין לשום דבר פרט לחיים. זה הבסיס, זה היסוד, זה הדבר היחיד החשוב באמת. כל השאר כבר יסתדר . . .
כאשר חזרנו, אמר לי: "יש לי ילד באותו הגיל כמו שלך. אני קניתי לו עכשיו אופניים חדשים. תבוא לשחק איתו ואני אתן לך לנסוע באופניים החדשים."
לא הלכתי אליו, ואני לא יודע אם באמת היה לו ילד. אבל אם כן, אני מקווה שהוא אהב את ילדו לא פחות מאשר אהב אותי.


https://www.youtube.com/watch?v=LesWfbkJJlQ

יום שלישי, 19 בדצמבר 2017

טרור




יום שבת, שעת בין ערביים, עיירה קטנה ומרוחקת בקצה הזמן והעולם. כביש אספלט סדוק, ומדרכה. משפחה חוזרת הביתה מטיול. זוג הורים, ילד קטן ותינוק בעגלה. הילד בוכה. הוא משתרך מאחור, שומר על פער קבוע מהוריו. כאשר הם עוצרים וממתינים לו שידביק אותם, הוא עוצר גם כן. הבכי הולך וגובר וממאן להיחלש, ואין נחמה. ההורים נראים עייפים, נרגנים ואובדי עצות. מידי פעם אחד מהם חוזר מספר צעדים, אוחז את הילד בחוזקה וגורר אותו. והבכי קורע לב ומחריש אוזניים. כעת גם מגיע שלב המכות והאיומים. והמכות הן כאין וכאפס למה שמחכה לו בבית. הטקטיקה משתנה. ההורים מחישים צעדיהם; הילד רץ חיש להדביק את הפער, הם עוצרים באחת והוא עוצר גם כן. המכות גוברות וכך גם האיומים. "ברח ילד, ברח", אני רוצה לצעוק אליו, "אל תלך איתם. הם יכו אותך, הם יהרגו אותך. מוטב תמצא לך בית אחר, אנשים אחרים שיטפלו בך, שידאגו לך . . ." אבל איני אומר דבר. גם אני רק ילד, אבל הוא יודע טוב ממני שאין ברירה. הוא חייב בסופו של יום ללכת איתם לטוב ולרע, בעיקר לרע. איתם הוא נדון לסבל, אבל בלעדיהם  . . .? גור אדם עלוב, נטוש ועזוב נדון לכיליון. את הבכי איני שומע יותר היום, אבל מבט האימה שנשקף מעיניו צרוב היטב בזיכרוני. קוראים לזה טרור . . .   

יום שני, 18 בדצמבר 2017

dance me to the end of love






עוֹד זֹהֶרֶת בְּרֶטֶט שְקִיעָה אָחֲרוׂנָה
וְעָנָן מֵטַיֵל בְּשוּלֵי זְהַב-רָקִיעָ
מֵעֶבֶר לָהָר כְּבָר עָלְתָּה הָלְבָנָה
וְאוׂרָה מִשְתָפֵּךְ וְיוׂפְיָה הוׂד מָגִיהַ

שְקִיעָתוׂ שֶל הָיוׂם שֶחוׂלֵף וְעוׂבֵר
מוּל עֵינַיִיךְ כְּסוׂד בְּלִי מִילִים הוּא מָּבִּיעַ
אָהֲבָה שְאָהֲבְנוּ עַד כָּאן – לֹא יוׂתֵר . . .
וְאֳשְרֵי זֶה הָאִיש שְעַדֵיהָ הִגִיעָ


כִּי הִנֵה זֶה הָיוׂם שֶנָמוׂג בָּצְלָלִים,
שֶטוׂבֵעַ בִּתְהוׂם הָבְּדִידוּת הָשוׂמֶמֶת,
הוּא אוׂתָנוּ מוׂתִיר בְּלֵילוׂת אָפֵלִים
לְחַכּוׂת עַד כְּלוׂת הָעֳצְבוּת הָדוׂמֶמָת.

מָחֲר, כִּי תָּבוׂא, אַל תִּדְרוׂש בִּשְלוׂמִי,
וּמִמֵנָה אֵלָי אַל תָבִיא הָאִגֶרֶת.
לׂא לָחֶסֶד נָטִיתִּי אֶת כָּף יְגוׂנִי,
וְלִזְכוּת לׂא אֱדְרוׂש . . . – רָק חִיוּך לְמָזְכֶּרֶת.

יום שישי, 15 בדצמבר 2017

חיבוק



במשך שנה שלמה התכתבנו. מכתבים שלי באנגלית מהססת, מעט עילגת, בוררת מילים ומשמעויות ומנסה לדייק רגשות , ומכתבים שלך שוטפים ומהירים, בשורות רחבות וקצובות המצטופפות ונעשות קטנות ככל שנגמר הדף, עד שכמעט אין מקום לשורת ה I miss you very much & think of you all the time  הקבועה. שנה שלמה של געגועים, וחלומות בהקיץ, ולילות לבנים . . . אף פעם לא דיברתי איתך על זה, גם אף פעם לא דיברנו על מה שהיה בקיץ שקדם. מה זה היה בשבילך? אהבת קיץ של גיל הנעורים שעתידה לחלוף? זכרון נעים? באחד המכתבים כתבת לי : The true love is the love of the soul which has no regard to any beauty or money or power, and which - when tested by time, is found to be enduring. האם כבר עמדנו במבחן?
ואחרי שנה באת . . . כאשר פגשתי אותך יחד עם כל שאר החברה, היינו כשני זרים. אני לא זוכר אם בכלל דיברנו, אבל כשהתקשרתי למחרת לדורון, שאצלו התאכסנתן, אמרה לי אמא שלו שנסעתם כולכם לאילת. WOW. תחושת הבגידה שחשתי הייתה כבדה מנשוא. בגידה מדורון, שנחשב לטוב שבחבריי, ובגידה מצידך שלא אמרתם לי כלום ולא הצעתם לי להצטרף. הסתובבתי בבית כאריה מסוגר, עד שאימי אמרה לי: "אני לא יכולה לראות אותך ככה - תארוז תיק קח כסף וסע לאילת. גם אם לא תמצא אותם, לפחות תעשה משהו."  האם שמחת לראות אותי כשנפגשנו במקרה באילת? ה"חברים" שלי בטוח לא שמחו, כי נראה לי שקילקלתי להם קצת את התכניות.
הקיץ ההוא היה פחות מהקיץ הקודם. פחות נפגשנו, פחות דיברנו, פחות היינו יחד. את חזרת הביתה, ואחר כך לקולג', ואני לשגרת החיים שלפני הגיוס ואחר כך לצבא. שוב התכתבנו, עדיין באנגלית, אבל עכשיו המכתבים שלך הסתיימו ב love  סתמי, והתדירות שלהם פחתה. שנה אחר כך אחרי שכבר עזבת את הלימודים ובאת לארץ כמתנדבת, היה לך חבר וגרתם יחד בקיבוץ. באחת השבתות בחופשה מהצבא שוב התארגנו אני ודורון ועוד שני חברים, לבוא ולבקר אותך בקיבוץ. הרגשתי מאוד נבוך לראות אותך שוב בין אנשים ולא ידעתי איך תתיחסי אלי. כאשר עמדנו להיכנס כולנו יחד לחדר האוכל בצהרים, הלכנו לשטוף קודם ידיים. לרגע קט היינו לבד, את ואני, לפני מבואת הכניסה. את ניצלת את הרגע לגשת אלי, והחיבוק שהענקת לי באותו הרגע היה חיבוק שלא אשכח לעולם.
ליאונרד כהן שר עכשיו dance me to the end of love  . . . וגם השיר הזה, כמו כל שיר אהבה, תמיד מזכיר לי אותך ואת הרגע ההוא.

אהבה בלתי אפשרית



לָנֶצָח אֱטְוֶוה אֶת קוּרֵי מִלותַיי

אָך לָשֳוְא עוד אֱפְרושׁ אֶת הָרֶשֶת.

כִּי חָמַקְת וְעָבַרְת וְאָפְסוּ סִיכּוּיַי

לְלוכְדֵךְ בָּמִילָה הָנואֶשֶת . . .

קריאת העורב

 

 

אימי בערוב ימיה היתה מוטרדת מעט מן המוות. אני זוכר אותנו יום אחד, יושבים בשתיקה בשעת בין ערביים, במרפסת ביתה הפונה לרחוב. על העץ ממול, בגינת הבית של משפחת קגל, ישב עורב שחור גדול וקרא בקול. "מעניין", פנתה אלי אימי בבדיחות דעת ספק רצינית: "למי הוא קורא - לגברת קגל או לי?". גברת קגל אכן נפטרה זמן מה לאחר מכן, ואילו אימי המשיכה בחייה עוד זמן רב.

אימי דאגה שמא ענייני ירושה יהיו לרועץ ביחסים ביני לבין אחי וכן בין משפחותינו. לכן לקחה אותי פעם לשיחה: "אתה יודע", אמרה לי, "לפני שנולדת - אחיך היה כל עולמי, והאהבה שאהבתי אותו היתה כל-כך גדולה, עד שלא יכולתי לתאר לעצמי אהבה גדולה מזו. פחדתי גם שלא אוכל למצוא בלבי אהבה לתינוק חדש. אבל אתה, באופייך ובטוב לבך, קנית בזכות וביושר את אהבתי, ולמרות שאני מאוד אוהבת את אחיך, אני מודה ומתוודה שאותך אני אוהבת יותר". זאת אמרה בחוכמתה כדי לגרום לי, אולי, לוותר על ענייני החומר בתמורה לנפש. הרגעתי אותה באומרי ששנינו, גם אני וגם אחי, וותרנים אנו מטבענו, ובעבורו אני תמיד אהיה מוכן לוותר יותר.

על השיחה הזו לא סיפרתי לאחי מעולם. גם לא ציינתי בפניו עובדה אחרת, שהתוודעתי אליה יום אחד כשנתקלתי במקרה באגרת הזמנה לחתונה של הורי - התאריך הנקוב בהזמנה היה כ 7 חודשים לפני שהוא נולד. . .

זכרון ראשון

 

אני, כבן שנתיים, יחד עם אחי בן החמש, מתגנבים על קצות האצבעות לאורך המרפסת, כדי להציץ אל החדר שבו התארח אבי אימי שבא לביקור מבית האבות בו התגורר. הוא יושב על מיטתו, רגליו על הרצפה, והוא שקוע בהרהורים. כאשר הוא מבחין בנו, הוא מושיט את ידו בתנועת נזיפה, ואנו בורחים בבהלה.

מתי התחלתי לצבור זכרונות?

בדירת הסוכנות הקטנה בה גרנו, שנים מספר אחרי המלחמה ההיא, התארחו מידי פעם אנשים מ"שם". חברים וקרובי משפחה שלא התראו שנים, ושאבדה דרכם ואבדו יקיריהם במערבולת המאורעות, שבו להיפגש ולהעלות זכרונות - מהם זכרונות יפים של ימים רחוקים לפני המלחמה, ומהם סיפורי אימה ודם. אני זוכר פעם אחת לאחר שהלכו האורחים והורשיתי לשוב לחדר, באתי אצל אבי וטיפסתי על ברכיו וביקשתי ממנו לספר גם לי סיפורים על המלחמה. הוא כמובן לא הסכים לספר - כי איך אפשר לשתף ינוקא בן שנתיים במה שקשה מנשוא לשתף אף מבוגרים, אבל התירוץ: "עברו כל-כך הרבה שנים וכבר אי אפשר לזכור", לא הניח את דעתי. שתקתי, אבל אני זוכר את ההחלטה שקיבלתי באותו הרגע: כל דבר שיקרה לי מעתה ועד עולם, אצרוב לי בזכרון ולא אשכח אותו לעד.

זכרונות אכן הצטברו למאות ואלפים, ומשאם אינו כבד. מידי פעם הם צפים ועולים ואני לרגע קט מפליג בהם, ושוב מניח להם לשקוע . . .

 

 ‎פוסט

No milk today. . .

איש רזה היה מחלק החלב. איש רזה ועצוב. בימי הקיץ של החופש הגדול היינו יוצאים עם שחר – יצחק מור-לוי, טוביה צאושו ואני, ודולקים אחר תלת ה...