בבוקר לאחר פטירתה של אימי, התעוררתי בהרגשה של ריקנות איומה. כאדם אשר מחשב את קיצו לאחור, ומאט את צעדיו לקראת חידלון אין סופי. הזמן חולף ואין לו עוצר, וקיצו בלתי נמנע.
והחיים נמשכים, ובמקום להתקשר אליה אחת לשבוע ולשאול לשלומה, אני מרבה לחלום עליה. אדם אינו באמת מת, כל עוד הוא חי בחלומותיהם של אוהביו.
בני הקטן הוא כבר גבר בשיא אונו, ואנו חיים יחד ומבלים ומתראים מידי יום. אבל התינוק הקטן ואדום השיער שהיה פעם הוא, כבר חלף ואיננו. אני כל כך מתגעגע אל הילד הקטן, עד אשר בחלומותי הוא מופיע תמיד כילד ולא כמבוגר כפי שהוא כיום.
