איש רזה היה מחלק
החלב. איש רזה ועצוב. בימי הקיץ של החופש הגדול היינו יוצאים עם שחר – יצחק מור-לוי,
טוביה צאושו ואני, ודולקים אחר תלת האופן שעליו רכב. בזמן שהיה נכנס אל פתחי הבתים
להחליף את בקבוקי החלב הריקים, שהניחו שם עקרות הבית, בבקבוקים מלאים, היינו חיש
קל חומקים אל עגלתו, מרימים את בד הברזנט שכיסה את ארגזי החלב, ולוקחים פיסות
משברי הקרח שהיו פזורים בין הבקבוקים. מעולם לא נזף בנו. מעולם לא כעס. רק הביט
בנו במבטו העגמומי, והטה ראשו בצער.
אל הילדים האחרים
הוא לא התייחס במיוחד, אבל אותי הוא אהב.
באחת הפעמים ביקשתי
ממנו שייקח אותי על גבי תלת האופן לנסיעה. הוא הניף אותי בידיים חזקות, הושיב אותי
על ארגזי החלב, ושעט בנסיעה במורד הרחוב. כאשר עצר בפתחי בתים, חלקנו בינינו את
העבודה; אני הייתי הולך לאחת הכניסות, אוסף את הבקבוקים הריקים עם מטבעות הכסף
שהיו בתוכם, ומביא אותם אליו. הוא היה נותן בידי את הבקבוקים המלאים, ואני,
בזהירות רבה, הייתי נוטל את הבקבוקים, חוזר לכניסה ומניח אותם במקומם ליד דלת
הבית.
"אתה תחיה הרבה
שנים", היה נוהג לומר לי. "יהיו לך חיים ארוכים". לא כברכה אמר
זאת, לא: "הלוואי ו . . ." , לא: "שתזכה ל . . ." , אלא
כהכרזת נבואה שעתידה להתגשם. "איך אתה יודע?" שאלתי אותו. "רואים
עליך", ענה. "אתה ילד טוב. אתה תחיה הרבה שנים". לא עושר ואושר, לא
בריאות והצלחה . . . – רק חיים! נפשו העצובה שהכילה כל כך הרבה נשמות מתות, לא
יכלה להסכין לשום דבר פרט לחיים. זה הבסיס, זה היסוד, זה הדבר היחיד החשוב באמת. כל השאר כבר יסתדר . . .
כאשר חזרנו, אמר לי:
"יש לי ילד באותו הגיל כמו שלך. אני קניתי לו עכשיו אופניים חדשים. תבוא לשחק
איתו ואני אתן לך לנסוע באופניים החדשים."
לא הלכתי אליו, ואני
לא יודע אם באמת היה לו ילד. אבל אם כן, אני מקווה שהוא אהב את ילדו לא פחות מאשר
אהב אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה