טרור

יום שבת, שעת בין ערביים, עיירה קטנה ומרוחקת בקצה הזמן והעולם. כביש אספלט סדוק, ומדרכה. משפחה חוזרת הביתה מטיול. זוג הורים, ילד קטן ותינוק בעגלה. הילד בוכה. הוא משתרך מאחור, שומר על פער קבוע מהוריו. כאשר הם עוצרים וממתינים לו שידביק אותם, הוא עוצר גם כן. הבכי הולך וגובר וממאן להיחלש, ואין נחמה. ההורים נראים עייפים, נרגנים ואובדי עצות. מידי פעם אחד מהם חוזר מספר צעדים, אוחז את הילד בחוזקה וגורר אותו. והבכי קורע לב ומחריש אוזניים. כעת גם מגיע שלב המכות והאיומים. והמכות הן כאין וכאפס למה שמחכה לו בבית. הטקטיקה משתנה. ההורים מחישים צעדיהם; הילד רץ חיש להדביק את הפער, הם עוצרים באחת והוא עוצר גם כן. המכות גוברות וכך גם האיומים. "ברח ילד, ברח", אני רוצה לצעוק אליו, "אל תלך איתם. הם יכו אותך, הם יהרגו אותך. מוטב תמצא לך בית אחר, אנשים אחרים שיטפלו בך, שידאגו לך . . ." אבל איני אומר דבר. גם אני רק ילד, אבל הוא יודע טוב ממני שאין ברירה. הוא חייב בסופו של יום ללכת איתם לטוב ולרע, בעיקר לרע. איתם הוא נדון לסבל, אבל בלעדיהם  . . .? גור אדם עלוב, נטוש ועזוב נדון לכיליון. את הבכי איני שומע יותר היום, אבל מבט האימה שנשקף מעיניו צרוב היטב בזיכרוני. קוראים לזה טרור . . .