במשך שנה שלמה התכתבנו. מכתבים שלי באנגלית מהססת, מעט עילגת, בוררת מילים ומשמעויות ומנסה לדייק רגשות , ומכתבים שלך שוטפים ומהירים, בשורות רחבות וקצובות המצטופפות ונעשות קטנות ככל שנגמר הדף, עד שכמעט אין מקום לשורת ה I miss you very much & think of you all the time הקבועה. שנה שלמה של געגועים, וחלומות בהקיץ, ולילות לבנים . . . אף פעם לא דיברתי איתך על זה, גם אף פעם לא דיברנו על מה שהיה בקיץ שקדם. מה זה היה בשבילך? אהבת קיץ של גיל הנעורים שעתידה לחלוף? זכרון נעים? באחד המכתבים כתבת לי : The true love is the love of the soul which has no regard to any beauty or money or power, and which - when tested by time, is found to be enduring. האם כבר עמדנו במבחן?
ואחרי שנה באת . . . כאשר פגשתי אותך יחד עם כל שאר החברה, היינו כשני זרים. אני לא זוכר אם בכלל דיברנו, אבל כשהתקשרתי למחרת לדורון, שאצלו התאכסנתן, אמרה לי אמא שלו שנסעתם כולכם לאילת. WOW. תחושת הבגידה שחשתי הייתה כבדה מנשוא. בגידה מצד דורון, שנחשב לטוב שבחבריי, ובגידה מצידך שלא אמרתם לי כלום ולא הצעתם לי להצטרף. הסתובבתי בבית כאריה מסוגר, עד שאימי אמרה לי: "אני לא יכולה לראות אותך ככה - תארוז תיק קח כסף וסע לאילת. גם אם לא תמצא אותם, לפחות תעשה משהו." האם שמחת לראות אותי כשנפגשנו במקרה באילת? ה"חברים" שלי בטוח לא שמחו, כי נראה לי שקילקלתי להם קצת את התכניות.
הקיץ ההוא היה פחות מהקיץ הקודם. פחות נפגשנו, פחות דיברנו, פחות היינו יחד. את חזרת הביתה, ואחר כך לקולג', ואני לשגרת החיים שלפני הגיוס ואחר כך לצבא. שוב התכתבנו, עדיין באנגלית, אבל עכשיו המכתבים שלך הסתיימו ב love סתמי, והתדירות שלהם פחתה. שנה אחר כך אחרי שכבר עזבת את הלימודים ובאת לארץ כמתנדבת, היה לך חבר וגרתם יחד בקיבוץ. באחת השבתות בחופשה מהצבא שוב התארגנו אני ודורון ועוד שני חברים, לבוא ולבקר אותך בקיבוץ. הרגשתי מאוד נבוך לראות אותך שוב בין אנשים ולא ידעתי איך תתיחסי אלי. כאשר עמדנו להיכנס כולנו יחד לחדר האוכל בצהרים, הלכנו לשטוף קודם ידיים. לרגע קט היינו לבד, את ואני, לפני מבואת הכניסה. את ניצלת את הרגע לגשת אלי, והחיבוק שהענקת לי באותו הרגע היה חיבוק שלא אשכח לעולם.
ליאונרד כהן שר עכשיו dance me to the end of love . . . וגם השיר הזה, כמו כל שיר אהבה, תמיד מזכיר לי אותך ואת הרגע ההוא.
