יום שישי, 15 בדצמבר 2017

קריאת העורב

 

 

אימי בערוב ימיה היתה מוטרדת מעט מן המוות. אני זוכר אותנו יום אחד, יושבים בשתיקה בשעת בין ערביים, במרפסת ביתה הפונה לרחוב. על העץ ממול, בגינת הבית של משפחת קגל, ישב עורב שחור גדול וקרא בקול. "מעניין", פנתה אלי אימי בבדיחות דעת ספק רצינית: "למי הוא קורא - לגברת קגל או לי?". גברת קגל אכן נפטרה זמן מה לאחר מכן, ואילו אימי המשיכה בחייה עוד זמן רב.

אימי דאגה שמא ענייני ירושה יהיו לרועץ ביחסים ביני לבין אחי וכן בין משפחותינו. לכן לקחה אותי פעם לשיחה: "אתה יודע", אמרה לי, "לפני שנולדת - אחיך היה כל עולמי, והאהבה שאהבתי אותו היתה כל-כך גדולה, עד שלא יכולתי לתאר לעצמי אהבה גדולה מזו. פחדתי גם שלא אוכל למצוא בלבי אהבה לתינוק חדש. אבל אתה, באופייך ובטוב לבך, קנית בזכות וביושר את אהבתי, ולמרות שאני מאוד אוהבת את אחיך, אני מודה ומתוודה שאותך אני אוהבת יותר". זאת אמרה בחוכמתה כדי לגרום לי, אולי, לוותר על ענייני החומר בתמורה לנפש. הרגעתי אותה באומרי ששנינו, גם אני וגם אחי, וותרנים אנו מטבענו, ובעבורו אני תמיד אהיה מוכן לוותר יותר.

על השיחה הזו לא סיפרתי לאחי מעולם. גם לא ציינתי בפניו עובדה אחרת, שהתוודעתי אליה יום אחד כשנתקלתי במקרה באגרת הזמנה לחתונה של הורי - התאריך הנקוב בהזמנה היה כ 7 חודשים לפני שהוא נולד. . .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

No milk today. . .

איש רזה היה מחלק החלב. איש רזה ועצוב. בימי הקיץ של החופש הגדול היינו יוצאים עם שחר – יצחק מור-לוי, טוביה צאושו ואני, ודולקים אחר תלת ה...