זכרון ראשון

 

אני, כבן שלוש, יחד עם אחי בן השש, מתגנבים על קצות האצבעות לאורך המרפסת, כדי להציץ אל החדר שבו התארח אבי אימי שבא לביקור מבית האבות בו התגורר. הוא יושב על מיטתו, רגליו על הרצפה, והוא שקוע בהרהורים. כאשר הוא מבחין בנו, הוא מושיט את ידו בתנועת נזיפה, ואנו בורחים בבהלה.

מתי התחלתי לצבור זכרונות?

בדירת הסוכנות הקטנה בה גרנו, שנים מספר אחרי המלחמה ההיא, התארחו מידי פעם אנשים מ"שם". חברים וקרובי משפחה שלא התראו שנים, ושאבדה דרכם ואבדו יקיריהם במערבולת המאורעות, שבו להיפגש ולהעלות זכרונות - מהם זכרונות יפים של ימים רחוקים לפני המלחמה, ומהם סיפורי אימה ודם. אני זוכר פעם אחת לאחר שהלכו האורחים והורשיתי לשוב לחדר, באתי אצל אבי וטיפסתי על ברכיו וביקשתי ממנו לספר גם לי סיפורים על המלחמה. הוא כמובן לא הסכים לספר - כי איך אפשר לשתף ינוקא בן שלוש במה שקשה מנשוא לשתף אף מבוגרים, אבל התירוץ: "עברו כל-כך הרבה שנים וכבר אי אפשר לזכור", לא הניח את דעתי. שתקתי, אבל אני זוכר את ההחלטה שקיבלתי באותו הרגע: כל דבר שיקרה לי מעתה ועד עולם, אצרוב לי בזכרון ולא אשכח אותו לעד.

זכרונות אכן הצטברו למאות ואלפים, ומשאם אינו כבד. מידי פעם הם צפים ועולים ואני לרגע קט מפליג בהם, ושוב מניח להם לשקוע . . .